סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 קובע את החובה של כל תושב שמחזיק בנכס, לשלם את חיובי הארנונה עבור אותו נכס. חיוב הארנונה נעשה באמצעות חישוב של יחידות שטח, בהתאם לסוג הנכס, לשימוששנעשה בו ולמקומו בשטח הרשות המקומית. בהתאם לסעיף זה, הארנונה משולמת ע"י המחזיק בנכס.
זהו הכלל בעניין תשלום ארנונה. לעומת זאת, הכלל בדיני תאגידים (תאגיד יכול להיות, חברה, עמותה, שותפות וכיו"ב) הוא כלל שנקרא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. לפי כלל זה, כל בן אדם, חברה, עמותה או כל גוף הנושא מספר מזהה (מספר ת.ז. לאדם, מספר ח.פ. לחברה וכך הלאה) הוא בעל נכסים, חובות, התחייבויות ועוד. כל אישיות משפטית, בין אם אדם ובן אם חברה, יכול לחתום על הסכמים, לשכור נכסים ולנהל עסקים.
לכל חברה ישנם בעלי מניות ובאופן דומה יש לה גם מנהלים, נושאי משרה, חברי דירקטוריון ואורגנים נוספים שמרכיבים את החברה. כאשר כל אחד מהאנשים הללו מבצע פעולה משפטית במסגרת תפקידו בחברה, רואים את החברה כמי שאחראית על אותה פעולה, ובלבד שאותו אדם מוסמך ע"י החברה לבצע את אותה פעולה משפטית. אותו אדם אינו פועל בשם עצמו ולכן הוא לא יחוב באחריות בגין אותו פעולה משפטית. כך למשל, אם אותו אדם, למשל מנכ"ל של חברה או בעל מניות בה ישכור נכס עבור פעילותה של החברה וכתוצאה מכך יחויב הנכס בתשלום ארנונה, החובה לשלם את הארנונה תהיה חובתה של החברה בלבד ולא של אותו אדם.
העירייה מנהלת את נכסיה וגובה את התשלומים בגינם, כדוגמת תשלומי הארנונה, באמצעות רישום שנהוג לכנות כ-"ספרי העירייה". כאשר חברה תופסת חזקה בנכס (מתחילה לשכור את הנכס), עושה בו שימוש ומקיימת בו את פעילותה, היא נרשמת בספרי העירייה ומאותו רגע ואילך חיוב הארנונה יחול עליה. לפיכך, אם הארנונה לא תשולם, ייווצר חוב ויהיה זה החוב של החברה. כפי שהוסבר, הרשות המקומית לא תהיה רשאית לגבות את החוב מאף אדם, למעט מהחברה עצמה, שלה כאמור, יש נכסים, חשבונות וכיו"ב.
מקרה זה הוא הכלל, אך לכל כלל יש יוצא מן הכלל. המקרה היוצא מן הכלל הוא מקרה שבו ניתן לגבות את חוב הארנונה של החברה שלא מהחברה, אלא מבעל המניות בה, למרות שהוא אישיות משפטית נפרדת, כפי שהוסבר. המקרה היוצא דופן מצוי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992, אשר קובע כי בהתקיים מספר תנאים, רשאית הרשות המקומית, קרי, העירייה, לגבות חוב ארנונה שנצבר על שמה של חברה פרטית, מבעל השליטה באותה חברה. מדובר בשישה תנאים:
מקרה יוצא דופן זה של גביית חוב ארנונה מבעל שליטה הוא חריג ואינו מתאפשר בקלות. אפשרות זו שמורה למקרים ספציפיים שבהם
הוראת חוק משלימה מצויה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], אשר קובעת דבר שנקרא "חזקת ההברחה". לפי חזקת ההברחה, חברה שחדלה את פעילותה או התפרקה, ויש לה חוב מס (כגון ארנונה) סופי, אשר לא שולם, ניתן לראות את נכסי החברה כאילו הועברו לבעל השליטה ללא תמורה (או בתמורה חלקית) ומהם ניתן לפרוע את החוב. חזקת ההברחה ניתנת לסתירה, ולכן, במקומות שנעשה בה שימוש לא נכון משרדנו מייצג את בעל השליטה בתאגיד ומונע את גביית חוב הארנונה של החברה ממנו.
חמישה מתוך ששת התנאים שצוינו קודם לכן, הם תנאים ששעל הרשות המקומית להוכיח. לעומת זאת, האדם שעליו הוטל חוב הארנונה של התאגיד שבשליטתו, הוא זה שחייב להוכיח כי נכסי החברה, לא הועברו אליו ללא תמורה, או בתמורה חלקית בלבד. כלומר, לאחר שהעירייה הוכיחה את חמשת התנאים הראשונים, מי שמחויב להוכיח כי בעל השליטה העביר תמורה מלאה עבור נכסי התאגיד (או כספיו או פעילותו העסקית) או שלא הועברו אליו כלל, הוא הוא אותו בעל שליטה, של אותו תאגיד. ההוכחה חייבת להיות באמצעות תשתית עובדתית משכנעת, שלפיה לא היו לתאגיד נכסים, ערב הפסקת פעילותה, או לחילופין להוכיח תשלום מלא של התמורה (להראות יחס שווה בין הנכסים או פעילות החברה לבין הסכום ששולם עבורם).
משרדנו מתמחה בטיפול במקרים כאלו והשיא תוצאות עבור לקוחותיו, בכך שמנע את ייחוס חוב הארנונה לבעלי שליטה בתאגיד ולבעלי מניות בחברות.
